הרכבת משקפיים היא נושא טעון.
כתבתי, לפני מספר שבועות, פוסט על קושי של ילדים להרכיב משקפיים, אך הקושי הזה קיים גם אצל אנשים מבוגרים.
גם לי, יש קושי להרכיב משקפיים עד היום.
זה התחיל כילדה שלא אהבה משקפיים וממשיך עד היום. אני תמיד אעדיף להרכיב עדשות מגע מאשר משקפיים.
זה קשור גם בסיבה הטכנית, שהראייה שלי עם עדשות מגע היא הרבה הרבה יותר טובה מאשר עם משקפיים, אבל לא רק. יש בי העדפה ברורה להרכיב עדשות מגע.
מאז שאני זוכרת את עצמי, גדלתי בסביבה שהמסר שלה היה שמשקפיים זה באסה.
היום, כמטפלת בתחום, אני רואה שינוי והרבה יותר פתיחות וקבלה בנושא, *אבל * אני עדיין רואה שבחברות היותר סגורות יש עדיין אישו רציני עם משקפיים ויש ממש פחד שזה יוריד או יפגע במעמד של המשפחה/ילד/מבוגר.
אז הרקע ממנו באנו, יכול כמובן להשפיע על הדעה שלנו לגבי המשקפיים, אך עצם ההכרה שיש לנו נושא לא פתור עם משקפיים, היא כבר התחלה של דרך התמודדות .
כחלק מההתמודדות שלי עם הקושי שלי להרכיב משקפיים, אני משתדלת להרכיב משקפיים יותר משהייתי רגילה בעבר.
הבנה וקבלה של המצב, יחד עם ניסיון לשנות את המצב לאט לאט ובהדרגה, יכולה להיות דרך התמודדות טובה.
ההמלצה נוספת שלי היא להשקיע במשקפיים, לבחור זוג משקפיים שאנחנו באמת אוהבים. היום יש מגוון עצום של משקפי ראייה יפים ואופנתיים, ככה גם נראים הרבה יותר טוב, וגם רואים טוב, כל הזמן.
לראות טוב, זה ללמוד לקבל באהבה את כל החלקים שבנו.
❤️ גילי
צילום: יפעת יוגב